הכדורסלנית נעם איתן מספרת על חוויותיה כמאמנת קבוצת נערות א' באליצור פתח תקוה
הספורט בכלל והכדורסל בפרט זורמים בדמה של נעם איתן מאז הייתה ילדה במושב כרם מהר"ל שבדרום הכרמל. "שיחקתי כדורגל עם הבנים במושב, אחר-כך קצת טניס ובכיתה ז' הגעתי לכדורסל ושיחקתי במעגן מיכאל עד הצבא", היא משחזרת.
בהמשך הספיקה לשוב ולשחק כדורגל בהפועל פ"ת, עד שלפני כחמש שנים קיבלה קריאה מחברתה חופית וקסלר לשוב ולשחק כדורסל, הפעם בקבוצה אותה אימנה וקסלר – אליצור פ"ת.
"הקבוצה עלתה בדיוק לליגה הארצית וחופית חיפשה שחקניות", נזכרת איתן, "שם החל הרומן שלי עם אליצור והוא נמשך בהצלחה ובשמחה עד היום".
איתן (39) משחקת מאז בקבוצה הבוגרת של מ.ס הדר גנים בליגה הארצית ובמקביל מאמנת לאורך כל התקופה את הקבוצה הראשונה שנפתחה במחלקת הנערות של אליצור פ"ת – קבוצת נערות א'.
כמו הספורט, גם את החיבור בין דתיות וחילוניות, שבספורט נראה פתאום כל כך פשוט ומובן מאליו, איתן פגשה כבר בילדותה במושב המעורב ואולי זאת הסיבה שהוא נראה לה טבעי והיא לא רואה עניין מיוחד בעובדה שהיא חילונית המאמנת נערות דתיות, חלקן אדוקות מאוד.
"הבסיס הוא לכבד את כולן", היא מסבירה, "איש באמונתו יחיה.
אני יודעת ויכולה להכיל הכל, מבינה את הבנות. אין התנגשות אמיתית עם הדת, אולי פרט לעניין הלבוש.
כמאמנת, אני אוהבת סדר ושכולן ייראו אותו דבר ולכן דרשתי שכולן יהיו עם חצאיות.
עם השנים הבנתי שלכל נערה יש את הדרך שלה ומה שנכון לה. בסוף, כולן צריכות להיראות כמו ספורטאיות על המגרש ואם זה מה שהן צריכות, לא אעמוד בדרכן".
כדורסל נשים הוא תחום שמתפתח במגזר הדתי "רק כשהגעתי לאליצור התחלתי לעבוד עם אוכלוסייה דתית. כששיחקתי במושב לא היו איתי נערות דתיות.
היום, כשאני בתוכו, זה באמת נראה כמו עולם שגדל ומתפתח. יש הרבה יותר פתיחות לנושא, גם מצד ההורים, יותר בנות משחקות והן מפתחות גאוות יחידה. יש גם יותר פרסום לנושא ואני מאמינה שבסביבה הקרובה של כל שחקנית זה מתקבל יפה ונכון".
במה הכדורסל תורם לנערות? "הספורט בכלל נכנס לתודעה שלהן. הן הרבה יותר פעילות, פחות מפחדות לצאת החוצה ולרוץ. הן מביאות חברות לשחק איתן או לצפות במשחקים וילדות באות לראות גם את המשחקים שלנו, הבוגרות. העיסוק בכדורסל מחזק את הביטחון העצמי, נותן להיות חלק מקבוצה. זה עצום גם עבורי – את חלק ממשהו גדול יותר.
גם אם הכדורסל לא נמצא בעדיפות ראשונה עבורן, הן מאוד סביבו. היום הן יוצאות כבר ביחד לרוץ, מתאמנות יחד. מי תיאר לעצמו לפני כמה שנים שפתאום נערות דתיות ייקחו כדור וילכו למגרש? חשוב להן להיות כמה שיותר טובות. "מעבר לזה, יש משהו נכון מאוד חברתית. הן באות מאזורים שונים בעיר, מבתי ספר אחרים וכולן מגובשות יחד, פתוחות, מכירות אחת את השנייה. זה נותן הרבה הבנה והכלה".
איתן מציינת כי למרות שלאורך השנים קבוצת הנערות לא מרבה לקצור ניצחונות, היא מאוד מצליחה בחלקים אחרים. "הפערים קיימים כי הבנות שלנו, שמתחילות לשחק בגיל מאוחר יחסית, פוגשות קבוצות שרצות כבר מגיל מאוד צעיר", היא מספרת, "אבל עם השנים, כשעוד בנות יצטרפו למחלקה ונתחיל בגילאים מוקדמים יותר, הפערים ייסגרו. הבנות יבואו לליגה עם ניסיון ויסודות.
"השחקניות שלי צוחקות עליי, כי אני כל הזמן חוזרת על המשפט "התוצאה פחות חשובה, אלא הדרך". הביחד, הקבוצתיות. בהתחלה, התוצאות ניכרו רק אחרי שלוש שנים.
פתאום אתה רואה קבוצה שמשחקת יחד, מוסרת, יש תנועה".
סיור בארה"ב תרומה משמעותית לקידום הקבוצות, מספרת המאמנת, ניתן לזקוף לזכות המסעות השנתיים שעורכת קבוצת נערות א' באליצור למפגשים עם קהילות יהודיות וקבוצות מקבילות בארה"ב. "בגלל עבודתי במערכת החינוך, רק פעם אחת התאפשר לי להצטרף למסע והוא היה חוויתי, מרגש וכיפי", היא מספרת בהתרגשות, "לבנות זה נותן המון.
חוזרת קבוצה אחרת לגמרי מזאת שנוסעת. הן נציגות של ישראל, של המועדון, משחקות מול קבוצות מחו"ל ולפעמים גם מנצחות. הן מרגישות כמו שגרירות של ישראל ומספרות על הארץ בגאווה גדולה.
אני לא מכירה הרבה מועדונים שמאפשרים מסעות כאלה וזה כלל לא מובן מאליו. בקיץ האחרון הצלחתי להגשים חלום וערכנו מחנה כדורסל לנערות.
אליצור פ"ת נותנת הרבה מקום לנערות וילדות שרוצות לשחק כדורסל. זה ממש ה"בייבי" של האגודה".
שאלת מיליון הדולר – מה את אוהבת יותר, לאמן או לשחק? "אין לי תשובה חד משמעית. האימון והמשחק שונים מבחינת מה שהם נותנים לי כבנאדם. לשחק תורם בעיקר עבורי ובאימון אני נותנת כדי שיתרום לאחרות".
באדיבות – עיתון 471, מדור "יוצאים למגרש"
מאת: שי גליקשטיין
